1 מכל 4

אתחיל בסיפור קצר מתוך ספר שאני קורא בזמן האחרון על החולה המועצם מאת אליזבת כהן. אליזבת מספרת על אחותה, שנתקלה בקשיים להביא את ילדה הראשון, היא עברה טיפולים רבים ולבסוף הגיעה לרופא שסייע לה מאוד בטיפול באמצעות הפריית מבחנה וכך נולדה בנה הראשון. היא היתה אסירת תודה לרופא, והמשיכה כמובן להיות מטופלת אצלו. כשחזרה, בגיל קצת מבוגר ורצתה ילד שני, ניסו כמה טיפולים ומשכשלו טען הרופא שאין לה אפשרות להרות בגלל גילה וזהו. אחותה של אליזבת לא ויתרה, היא נכנסה לאינטרנט ושמעה על כיוון טיפולי שונה שנעשה במקומות רבים בארה"ב ומצליח להביא נשים בוגרות לכדי הריון. היא חזרה אל הרופא, הציגה לו את הנתונים, אך הוא פסל אותם, ואמר שאינה מתאימה בגלל בעיית לחץ הדם שלה. היא חזרה לרשת, בדקה מספר מאמרים וגילתה שזו לא מכשלה ושנשים עם בעיה דומה לשלה התנסו ואף הצליחו בטיפול ללא תופעות קשות. גם לאחר המידע הזה סרב הרופא להיכנס לטיפול. ביציאה מהרופא, אחת מהאחיות במרפאה קראה לה, הכניסה אותה לחדר סגור וסיפרה לה שהסירוב נובע מהחלטה של מנהל המרכז הרפואי לא לעשות טיפולים כאלה, קרי מסיבה שאינה רפואית ספציפית אלא בשל מדיניות עקרונית. היא כמובן המליצה ללכת לרופא אחר לא רחוק משם שכן מבצע את הטיפול. אחותה עשתה כך ובזמן כתיבת הספר כבר הייתה במהלך הטיפולים מהסוג החדש.

ולמה טרחתי לספר לכם את הסיפור, הכל בגלל נתון מעניין צץ אל מול עיני בימים האחרונים, הוא לא פורסם בעיתונות היומית, לא מפתיע אם כי חבל, והנתון מספר על כך ש1 מכל 4 ישראלים שינו את הטיפול שנקבע להם על-ידי רופא, לאחר שגלשו באינטרנט וקראו תכנים באתרי רפואה. הנתון פורסם באתר דוקטורס אונלי, והוא מצוטט ממחקר חדש של מכון גיאוקרטוגרפיה.  מדובר בנתון נמוך יחסית לארה"ב אבל זוהי פעם ראשונה שנתון שכזה מתפרסם אודות ישראלים. כבר לפני שנתיים פרסמתי טור בדה מרקר, זה היה אפרופו נתון אמריקאי שטען כי 40% מהאמריקאים מפקפקים בהמלצת הרופא שלהם בעקבות מידע שקרו באינטרנט.

הנתון פורסם אפרופו כנס מדיסין 2.0 שהתקיים בשבועות האחרונים ועסק בהיבטים האתיים והמשפטיים של הרפואה והאינטרנט. ביום הפתיחה הרצה פרופ' רכס על הנושא, כאשר הוא מזהיר מפני הסכנות החמורות של השינוי הפרדיגמטי. אני פחות מפחד מהשינוי, מדובר באתגר גדול למוסד הרפואה שהיה בשליטה על המידע, וכיום הוא בבעיה, המידע כבר לא אצלו. בעקבות ההרצאה התפתח דיון מרתק בין הרופאים שנכחו בדיון.

להעצים או למנוע?

רופא אחד ציין שאין לו בעיה עם האינטרנט, הוא בעצם מבקש החולים לא להסתכל באינטרנט בגלל שזה מכניס אותם לפאניקה. הוא מבקש מהמשפחות המטופלות אצלו לא להיכנס לאינטרנט ומבטיח לתת להם את כל המידע אודות הטיפול שלו בהם ולהיות פתוח. כעיקרון זו גישה שנשמעת סבירה, אך מסתתרת בה הנחה חבויה, והיא שיש לאותו רופא את כל המידע. אני מבין שהוא מפחד מפאניקה של ההורים, אבל אם היה משתף איתם, ופותח גוגל איתם או מבקש מהם לבוא עם המידע אליו ויחד לדון בו, אולי היה מגלה דרכם משהו שלא הספיק להכיר, אולי זה יועיל?

רופאה אחרת לעומתו טענה כי היא מעודדת את החולים שלה להיכנס לאינטרנט, היא טענה שהיא דנה עם החולה במידע והיו פעמים שהיא גם למדה מן המידע דברים שלא ידעה (רחמנא ליצלן). הגישה הזו לטעמי היא הנכונה, אך יש לקחת אותה צעד נוסף, על הרופא להיות שם באון ליין, להנגיש מידע רפואי רלוונטי ואמין, להליץ על מקורות מידע ולהיות פתוח עם הפציינטים שלו.

כן, אני יודע ומבין, שזה ככל הנראה כמעט בלתי אפשרי כאשר יש רק 7 דקות לבדיקה, אבל אולי דווקא בגלל זה הרשת יכולה להיות לעזר, כאשר בסוף השיחה הרופא יודע בוודאות שלא הספיק להעביר את כל המידע. אפילו ייתן לחולה את מילות החיפוש הרלוונטיות, או הפניה לאתר רלוונטי להמשך קריאה.

בהרצאה מאוחרת יותר באותו ערב הסביר דייב דברונקרט, הלו הוא ePatientdave, כי על הרופא מטפל בעשרות מקרים שונים, בעוד החולה מטפל רק בעצמו ויכול להפוך למומחה במחלה שלו. זהו יתרון שעל הרופא לנצל, בייחוד במקרים של מחלות נדירות או קשות. גם במחלה כרונית. זה מתחבר למה שכתבתי קודם.

יש פה הזדמנות אדירה, והרפואה, והרופאים והממסד הרפואי בראשם חייבים לנצל אותה, ויחד עם הפציינטים לתעל אותה למקום שמתוכו תצמח תועלת רבה יותר. להילחם בכך יהיה מעשה דון קישוט.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *