חולים לא נענים לטיפול – מי אשם?
הגישה של ד"ר ויקטור מונטורי ממאיו קליניק לטיפול בשאלה למה חולים ומטופלים אינם מבצעים את כל ההוראות של הרופא או נענים לטיפול, למרות שזה אמור לפעול לטובתם היא מאוד מעניינת. מדוע הם אינם לוקחים את כל התרופות, ולמה הם אינם מבצעים את כל הפעולות. גישתו טוענת שהבעיה היא לא בחולים, היא במערכת – והוא מציע גישה חדשה – טיפול במינימום הפרעה (Minimally Disruptive Medicine).
זה אמנם לא לגמרי דיגיטלי הסיפור, אך יש פה נקודות מרתקות למחשבה בגישה שהוא מציע. הרעיון הבסיסי אומר, הרפואה מונעת ממטרות וטיפולים שנקבעו במחקרים והנחיות והם אינם לוקחים בכלל בחשבון את החולה בתוכם. בהרצאה ששמתי כאן מסביר מונטורי על חולה ועל שלל הבעיות והמורכבויות שהמערכת מייצרת לו. הוא גם מראה שהמדדים אותם צריך החולה להשיג דומים לאדם בן 45 עם סוכרת, לבן אדם בן 66 עם סוכרת או לבן אדם בן 55. מעבר לגיל השונה בין החלים לכל אחד יש תפיסת עולם שונה, מגבלות חיים אחרות, והרגלים שונים, אבל מבחינת המטרות הקליניות הן זהות, ופעמים רבות הטיפול המבוקש גם, והוא אינו מותאם להם. לדברי מונטורי זו בעיה קשה, הטיפול הוא חסר הקשר ולא מותאם לחולה ולנסיבות חייו.
יתרה מזו, מונטורי טוען שהרופאים רואים באי השגת המטרות וביצוע הטיפולים כחוסר "ציות" של החולים, ויש בכך אלמנט שיפוטי שמרתיע את החולים מלדון באופן פתוח עם הרופאים על הבעיות, וגורם להם להעלים חלק מהבעיות והקשיים. הרופאים מצידם מרגע שלא הושגו המטרות (בסוכרת למשל) מה הם עושים? מגבירים את תכנית הטיפול ועושים אותה אינטנסיבית יותר ובכך רק מחמירים את הבעיה.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?NR=1&v=flcRKdoaiVk&feature=endscreen]
הנזק הנגרם למערכת מחוסר היענות לטיפולים הוא אדיר, על פי הנתונים שמציג מונטורי 290 מיליארד דולר מתבזבזים על טיפולים שלא מבוצעים. נתונים שהוא מראה מצביעים על שביציאה מבית החולים חולה לב מקבל 100 אחוז טיפול נכון, אך שיעור ההיענות יורד די מהר לכיוון של 70%. נתון נוסף שהציג ממדבר על כך שרופאים "מפטרים" חולים בארה"ב בעקבות אי ההיענות להוראות שלהם, זוהי הסיבה השלישית הכי נפוצה לאחר אלימות כלפי רופא ובקשת סמים מסוכנים כטיפול.
כעת מנסה מונטורי להכניס לשימוש מושג חדש שנקרא "עומס הטיפול" שדומה למושג "עומס המחלה" שמכומת פעמים רבות כדי להבין את העומס שמחלה מטילה על הציבור ועל הכלכלה. הוא טוען כי מדידת העומס היא קשה ומורכבת ועדיין לא מצא לכך פיתרון מלא. בנוסף הוא מחפש דרכים שיאפשרו להתאים את הטיפול בחולה באופן אישי כך שהחולה יוכל לעמוד בו.
מונטורי מסביר כי יש להסתכל על המטרות גם באופן שאינו רק קליני מספרי, אלא פשוט יותר – כיצד לגרום לחולה להרגיש טוב יותר, להאריך את חייו ולהימנע מסיבוכים והתדרדרות. השינוי בטרמינולוגיה יביא גם לשינוי בתפיסה. ירידה בשיפוטיות והבנת האילוצים השונים, כמו למשל זו שהוא מתאר שחולה שמן לא תמיד יכול להגיע ולהסתכל על אצבעות רגליו ולבדוק אותן. לפעמים במקום להגביר טיפול, אולי צריך להפחית טיפול.
ואיפה האלמנט הדיגיטלי, ובכן מונטורי מתייחס למשהו אחד מעניין, והוא מסביר שחולים פונים לעמיתיהם ברשתות ברשתות החברתיות, כי חולים אחרים הם אלה שמומחים בהתאמת הטיפול לעצמם ולא הרופאים. וכאן לטעמי יש הזדמנות מעניינת ביותר גם למחקר וגם ללמידה של רופאים על הדברים שניתן לעשות כדי להתאים את הטיפול לחולה ולהפריע פחות למהלך חייו. העלאת המעורבות של חולים, והעלאת ההיענות לטיפול היא עניין חשוב ביותר, וכיום בעידן של מידע רב הנאגר ברחבי הרשת, יש דרך לראות כיצד החולים מבצעים את ההתאמה לחיים ולמנף את זה.
הרופאים צריכים להבין, שהם לא בהכרח מבינים….ולתת מקום ושותפות לחולים שמתאימים לבסוף את הטיפול (או נוטשים אותו) וכאן מונטורי מסביר, שאי ההיענות זה סימן ורצון לייצר הקשבה ושינוי במערכת, לאו דווקא "חוסר ציות" או "להכעיס".