פוסט מורטם

ב- 3 למאי 2011 נפטר דרק מילר. דרק, בלוגר קנדי תיעד את מאבקו במחלת סרטן המעי הגס מאז 2007. מיד לאחר מותו, בני משפחתו העלו את הפוסט האחרון, פוסט שהכין טרם מותו על מנת שיועלה לבלוג מיד בסמוך למותו. "לא הלכתי למקום טוב יותר, או רע יותר. לא הלכתי לשום מקום, בגלל שדרק לא קיים יותר" כתב מילר בפוסט. ביום בו עלה הפוסט, הרשת הגיבה בעוצמה, כאשר קוראיו הנאמנים הפיצו את דבר הפוסט האחרון, ואלפים נהרו לקרוא את הפוסט המרגש ונחשפו לדרק ולכתיבתו. האלפים הביאו בסופו של אותו יום לקריסתו של הבלוג. מילר מסמן את ההפרעה של האינטרנט בשדה האבל וההתמודדות הנפשית עם מחלות קשות.

גיק עם תשוקה

דרק ק. מילר, נולד ב-30 ליוני 1969, ונפטר כאמור ב-3 למאי השנה בביתו כשהוריו, אשתו אירדרי, ובנותיו מרינה בת ה-13 ולורן בת ה-11 נמצאות איתו. בפוסט מספר דרק כי הוא לא פחד מהמוות, אלא מלהפוך חלש יותר ויותר, וכן התאכזב מן העובדה שלא יזכה לראות אירועים שיתרחשו בעולם לאחר מותו.

תמונתו של הבלוגר דרק מילר (Flickr)

בפוסט המצמרר הוא מתאר את מותו כך: "ברגע שגופי הפסיק לתפקד, והנוירונים במוחי דממו,שיניתי את צורתי: מאורגניזם חי לגופה. כמו פרח או עכבר שלא צלח לילה קר במיוחד.

מילר, מוזיקאי, סופר וצלם, הקים את אתר האינטרנט הראשון שלו כבר ב-1997, והפך לאחד הבלוגרים הראשונים והחלוציים של עיר הולדתו – ונקובר. הוא נהג לתאר את עצמו כגיק בעל תשוקה.

את הבלוג שלו פתח בשנת 2001, בשנת 2007 כאשר התגלה אצלו הסרטן החל לתאר את מלחמתו במחלת סרטן המעי. לבסוף מת ממנה כאשר המחלה התפשטה בכל גופו.

לנצל הזדמנויות

הפוסט המרגש מקבל משמעות מרחיקת לכת כאשר יודעים כי הוא נכתב כמיועד לאחר המוות, וכי הקול הבוקע ממנו הוא של אדם מת. וכך כותב מילר על הלקח שיש ללמוד ממחלתו: "אני חושב ומקווה שבנותי יקחו משהו מהמחלה והמוות שלי. ושאשתי הנהדרת אירדרי תוכל להבין מזה גם. לא שהן עלולות למות בכל יום, אלא שהן צריכות לעשות את מה שעושה להן טוב ומגרה את מוחן, עד כמה שניתן, וזאת על מנת שיכולו להיות מוכנות לנצל הזדמנויות שנקרו בדרכן, כמו גם אכזבות שייקרו כאשר דברים לא ילכו כמתוכנן, כמו שתמיד קורה.

הפוסט האחרון

זו לא הפעם היחידה שאנשים משאירים צוואות, קלטות ודברים אחרים לרגע בו ימותו, אך כאשר בלוגר מגולל את חוויותיו במהלך המחלה, ודואג לסיים אותה בקולו האישי, זו פעולה חדשה, שלא דומה בדיוק למה שנהוג עד היום. וזאת מכיוון שזה לא פרטי, אלא ציבורי, ועל כן מרתק.

האפשרות הנקרית בפנינו ללוות אדם במסע כה קשה, לתמוך בו, ולחלוק איתו את הדברים, מעוררת השראה ומרגשת ביותר. זה כבר לא אדם הכותב אל המגרה, או אל הספר שיתפרסם מתישהו, אלא זמן אמת. הרשת משנה דברים רבים, ככל הנראה גם את האבל והתמודדות עם מחלות.


2 thoughts on “פוסט מורטם”

  • 1
    רמי יולזרי on מאי 29, 2011 הגב

    זה אבל 2.0. האינטרנט משנה את כל מה שהכרנו על התמודדות עם מחלות קשות / משברים אישיים ובכלל משנה את הגבולות בין האישי לציבורי.
    סיפור מרגש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *